<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' סוטה וקנס פ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הסתירה הוא שתסתתר עם אותו שקנא לה בעלה בפני שני עדים, ואם שהתה עמו כדי טומאה, שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה. או שאמר, אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד כדי טומאה, אפילו הם שני (אחים) [אחיה] או אחיה (או) [ו]אביה אסורה על בעלה עד תשתה מי המרים ויבדק הדבר.
<h2>דף ב:</h2>
מת קודם שישקנה אין לה כתבה. ובזמן הזה שאין (סם) [שם] מי סוטה אסורה עליו לעולם ותצא בלא כתבה, לא עיקר ולא תוספת, שמעשיה הרעים גרמו לה.
<h2>דף ג.</h2>
חייב כל אדם לקנות אשתו, שהמקנא נכנסה בו רוח טהרה. וזה הקנוי שיאמר לה בפני עדים, אל תסתרי עם פלוני, אפילו הוא אביה או גוי או שחוף, איש שאינו מתקשה ולא מוליד. ופירש ר"ח שחוף שבועל כדרכו ולא מזריע.
<h2>דף ו.</h2>
באו עידי טומאה אחר ששותה תצא בלא כתבה ואסורה לבעלה, שאין המים בודקין רק מי שאין לה עדים. ועוד שמא בעלה אינו נקי מעון ולפיכך לא בדקוה המים. אבל אם בא עד אחד שנטמאה, תשב תחת בעלה, שהרי שתתה.
<h2>דף ז.</h2>
וכך סדר השקאתה. הבעל בא לבית דין שבעירו ואומר, אשתי זו קנאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו ואלו עדיי, ואומרת שהיא טהורה, ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר. ובית דין שומעין דברי העדים ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה קודם שתייה, שאסורה עליו עד שתשתה. ומשלחין אותו לירושלים, שאין משקין הסוטה אלא ב"ד של שבעים במקדש. הגיעו לירושלים, ב"ד מושיבין אותה ביניהם ומאיימין אותה שלא בפני בעלה שלא תשתה, ואומרים לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושין, אל תגרמי לשם הגדול הנכתב בקדושה שימחה על המים, והרבה גדולים נכשלו, ואומרים לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ותמר אחותו, להקל עליה שתודה. אמרה, הן נטמאתי, או איני שותה, יוצאה בלא כתבה והולכת לה. עמדה בדבורה שהיא טהורה, מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה, שהוא כנגד בית קדשי הקדשים, ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה. עמדה בדבורה יביאוה כנגד שער המזרח מבחוץ ויעמידוה שם. היתה מתכסה בלבנים מתכסה בשחורים, ואם השחורים יפין לה מתכסה בבגדים שאין להם נוי, ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה. ומקבצין נשים רבות עליה, שכל הנשים ששם חייבין לראותה, שנאמר [יחזקאל כ"ג] ונוסרו כל הנשים. וכל איש שיחפוץ לראותה יבא ויראה. ועומדת בפניהם בלא רדיד ומטפחת רק בבגדיה, וכופה אותם על ראשה, ואין מניחין שם לא עבדיה ולא שפחתיה, שהיא מכרת אותן ודעתה מתיישבת בהן.
ואחר מחקו המגלה יבא אליה אחד מכהני העזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה לבה ושערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנולה. ומביא חבל המצרי להזכירה מעשה מצרים, ואם לא מצאו מצרי, מביא חבל אחר וקושרו למעלה מדדיה שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו.
<h2>דף ט:</h2>
ואחר משביעה הכהן בלשון שמכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה. ואומר בלשון שמכרת, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך [הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך] וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, יתן יי אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת יי את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבת בטן ולנפל ירך. והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת. ומודיעה שהבטן תלקה תחלה מהירך, שלא תוציא לעז על המים.
<h2>דף יד.</h2>
ואחר מביא עשרון קמח שעורין משל בעל ונותנו בכפיפת מצרית, והחבל והכפיפה באין משירי לשכה, ונותנו על ידיה כדי ליגעה. ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת ולא נותן עליה שמן ולא לבונה, נתן לקה שתים, שנאמר, לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליו לבונה. ובכל זמן שפורע ראשה ונותן עשרון על ידיה יהיה המים בכלי ביד הכהן, ויראה אותה את המים שנאמר, וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. ואחר משקה אותה, ואחר שתשתה לוקח כלי השרת שיש בו המנחה ונותנו על ידיה. וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח כשאר כל התנופות, (ו)מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואחר שמניף מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח, כשאר מנחות של יחיד, וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים.
<h2>דף טו:</h2>
ואחר מביא כלי חרש שלא נעשה בו [מלאכה] מעולם, ולא יראה ככלי בלה מארך הזמן. ואם החזירו לתוך הכבשן עד שנתחדש כשר. ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור, ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודד ונכנס להיכל. ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלא של שייש וטבעת הקבועה בה. ומגביה הטבלא ולוקח עפר מקרקע המשכן ונותנו על פני המים, ונותן לתוכו דבר מר, כגון לענה, שנאמר, מי המרים. ומוחק לתוכו המגלה לשמה, וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר.
<h2>דף טז:</h2>
מי השוטה שלנו נפסלו בלינה. הקדים עפר למים פסל. לא היה בהיכל עפר מביא מבחוץ עפר ומניחו בהיכל ולוקח ממנו ונותן על פני המים. ואינו מביא אפר, אבל מביא רקבביות שהוא כעפר. ולא יחפור בקרדום בהיכל ויוציא עפר, שנאמר, אשר יהיה בקרקע המשכן. ואם חפר והוציא עפר כשר.
<h2>דף יז:</h2>
ואחר כותב בלשון הקדש כל הדבר שהשביעה אות באות, והשם בכתיבתו בלא אמן אמן על מגלה מעור טהור כספר תורה בדיו שאין בו קנקנתום, ארמינט לפרש"י, ווריאול לפר"ת, וכותב לשמה של אשה כמו גט. כתבה [בלילה פסולה, שנאמר וכתב, והשקה, והקריב, כמו שהקרבן ביום [כך כתיבת המגילה והשקייתה ביום]. כתבה] קודם שתקבל השבועה פסולה, שנאמר והשביע, וכתב. כתבה אגרת (שנ' האלה כסדר) פסולה שנאמר בספר. למפרע פסולה [שנאמר, האלה, על הסדר]. כתבה על נייר ועל הדיפתרא, בקומוס ובקנקנתום, בדבר שרשומו עומד פסולה, שנאמר ומחה, כתב שיכול לימחות. ומזה הטעם אומר ר"ת, דקנקנתום אינו ארמינט דהא יכול לימחות. כתבה ישראל או כהן קטן פסולה.
<h2>דף יח.</h2>
כתב אות אחת ומחקה, וחזר וכתב אות שנייה ומחקה, עד שהשלים פסולה, עד שתהיה כולה כתובה. מחקה שלא לשמה פסולה. כתב שתי מגלות לשתי שוטות ומחקן לתוך כוס אחד, או לתוך שתי כוסות וערבן בתוך כוס אחד והשקה לשתיהן פסולה, שכל אחת לא שתתה מגלתה. מחקן בשתי כוסות וערבן וחזר וחלקן לשתי הכוסות לא ישקה אותן, ואם השקה אותן כשירה. ואם נשפכו המים כותב מגלה אחרת ומביא מים אחרים. נשפכו ונשתייר לא ישקה השאר ואם השקה כשר.
<h2>דף יט.</h2>
ואחר מביא עשרון קמח שעורין משל בעל ונותנו בכפיפת מצרית, והחבל והכפיפה באין משירי לשכה, ונותנו על ידיה כדי ליגעה. ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת ולא נותן עליה שמן ולא לבונה, נתן לקה שתים, שנאמר, לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליו לבונה. ובכל זמן שפורע ראשה ונותן עשרון על ידיה יהיה המים בכלי ביד הכהן, ויראה אותה את המים שנאמר, וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. ואחר משקה אותה, ואחר שתשתה לוקח כלי השרת שיש בו המנחה ונותנו על ידיה. וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח כשאר כל התנופות, (ו)מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואחר שמניף מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח, כשאר מנחות של יחיד, וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים.
<h2>דף כ.</h2>
אם טהורה היא יוצאה והולכת לה ומותרת לבעלה, ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים גידים והם אומרים, הוציאוה, שלא תפרוס נדה, פן יטמא עזרת נשים, ומוציאים אותה מעזרת נשים שהיא בה. ובטנה צבה בתחלה, ואחר תפול [ירכה] ותמות.
שוטה שיש לה זכות תלמוד תורה, אע"פ שאין מצווה על תלמוד תורה, הרי הוא תולה לה ואינה מתה בשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים רבים באים עליה שתמות, עד שנה זו או שנתים או שלש לפי זכותה, ומתה בצבית בטן ונפילת אברים.
<h2>דף כב:</h2>
שוטה שיש לה זכות תלמוד תורה, אע"פ שאין מצווה על תלמוד תורה, הרי הוא תולה לה ואינה מתה בשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים רבים באים עליה שתמות, עד שנה זו או שנתים או שלש לפי זכותה, ומתה בצבית בטן ונפילת אברים.
<h2>דף כד.</h2>
ואם אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או עשה ואפילו שנייה לא שותה אך תצא בלא כתבה ואסורה על בעלה אף משום זה. עבר ונשא מעוברת ומניקת חבירו שותה, שאין כאן עבירה. מי שאין לו אשה הראויה לילד ולא בנים ונשא עקרה או זקינה או איילונית לא שותה ולא נוטלת כתבה. היו לו בנים או אשה אחרת הראויה לילד משקה אותה אע"פ שהיא זקינה או עקרה או איילונית שאינה ראויה לילד, שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע רק בראויה לילד, שאם יולדת בצער יולדת בריוח. היו לו אשה ובנים ומתו בין קנוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה. לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו איילונית ודוגמתה ונולד לו בן מגרושתו בין קנוי לסתירה כבר נדחית האיילונית מלשתות.
<h2>דף כד:</h2>
ובאותה שעה שתמות ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא וכל מאורעותיה יארעו לו, לצבות בטן ולנפיל ירך. וכל הדברים האלה בשלא חטא הבעל מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור משהגדיל אין המים בודקין אשתו, ואפילו בעל ארוסתו בבית חמיו, שהיא מדברי סופרים, שנאמר [במדבר ה'] ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנקה מעון המים בודקין אשתו, אינו מנוקה אינן בודקין. ואם עבר והשקה אותה מוסיף על חטאתו פשע, שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה, שאשתו אומרת לאחרת שזנתה ולא בדקוה מים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו. לפיכך משרבו מנאפין בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על שכתוב [הושע ד'] לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה.
<h2>דף כו.</h2>
שוטה ששתת מי המרים ולא מתה מיד מותרת לבעלה ואפילו היה כהן. ואע"פ שהתחילו שאר החלאים לבא עליה וחלו שאר אברים מותרת, אבל התחילו בטנה לצבות וירכה לנפול אסורה ודאית. שוטה ששתת והיתה טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות, ואם היה לה [חולי יסור ותתעבר ותלד זכר. ואם היה] דרכה לילד בקושי תלד במהירות, דרכה לילד נקבות תלד זכרים.
<h2>דף כו:</h2>
חייב כל אדם לקנות אשתו, שהמקנא נכנסה בו רוח טהרה. וזה הקנוי שיאמר לה בפני עדים, אל תסתרי עם פלוני, אפילו הוא אביה או גוי או שחוף, איש שאינו מתקשה ולא מוליד. ופירש ר"ח שחוף שבועל כדרכו ולא מזריע.
אין המים בודקין מי שזנתה בשוגג, שנאמר ותמעל מעל. ולא באונס, שנאמר והיא לא נתפשה. ולא שזנתה דרך אברים, שנאמר ושכב איש אותה שכבת זרע.
<h2>דף כח.</h2>
ובאותה שעה שתמות ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא וכל מאורעותיה יארעו לו, לצבות בטן ולנפיל ירך. וכל הדברים האלה בשלא חטא הבעל מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור משהגדיל אין המים בודקין אשתו, ואפילו בעל ארוסתו בבית חמיו, שהיא מדברי סופרים, שנאמר [במדבר ה'] ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנקה מעון המים בודקין אשתו, אינו מנוקה אינן בודקין. ואם עבר והשקה אותה מוסיף על חטאתו פשע, שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה, שאשתו אומרת לאחרת שזנתה ולא בדקוה מים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו. לפיכך משרבו מנאפין בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על שכתוב [הושע ד'] לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה.
ואחר משביעה הכהן בלשון שמכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה. ואומר בלשון שמכרת, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך [הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך] וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, יתן יי אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת יי את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבת בטן ולנפל ירך. והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת. ומודיעה שהבטן תלקה תחלה מהירך, שלא תוציא לעז על המים.
<h2>דף לב.</h2>
ואחר משביעה הכהן בלשון שמכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה. ואומר בלשון שמכרת, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך [הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך] וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, יתן יי אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת יי את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבת בטן ולנפל ירך. והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת. ומודיעה שהבטן תלקה תחלה מהירך, שלא תוציא לעז על המים.
<h2>דף מז.</h2>
ובאותה שעה שתמות ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא וכל מאורעותיה יארעו לו, לצבות בטן ולנפיל ירך. וכל הדברים האלה בשלא חטא הבעל מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור משהגדיל אין המים בודקין אשתו, ואפילו בעל ארוסתו בבית חמיו, שהיא מדברי סופרים, שנאמר [במדבר ה'] ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנקה מעון המים בודקין אשתו, אינו מנוקה אינן בודקין. ואם עבר והשקה אותה מוסיף על חטאתו פשע, שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה, שאשתו אומרת לאחרת שזנתה ולא בדקוה מים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו. לפיכך משרבו מנאפין בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על שכתוב [הושע ד'] לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה.
